חדשות ופסיקה
 

 

עו"ד רקפת שפיים מרדכי מלווה את גמלאי התעשייה האווירית בתהליך הכניסה לדיור מוגן

הצעת חוק לתיקון סעיף הבטוחות בחוק הדיור המוגן

ראיונות בנושא דיור מוגן בתוכנית הון ועו"ד

קטעים נבחרים מתוך ההרצאה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית להכשרת מנהלים למוסדות הגיל השלישי

רשת מגדלי הים התיכון נכנסת לתחום הסיעודי

החליקה על כתם שמן ותפוצה ב-1.2 מיליון ש"ח

בית בלב החלו בשיווק דירות בפרוייקט החדש בפתח תקווה

פרויקט הדיור המוגן של עזריאלי במודיעין

פסק דין של בית הדין לחוזים אחידים, המיטיב את מצבם של רוכשי דירות מקבלן

מגדלי הים התיכון גייסה 199 מיליון שקל במכרז מוסדי

עד 120 בונה 2 קומות והדיירים מתקוממים

כך תעברו לדיור מוגן: כל השלבים

פסק דין רישום וביטול הערת אזהרה

משען חויבה להשיב כספים ליורשי דיירת בגין שחיקה שגבתה מסכום הפקדון

מתארגנת קבוצת רוכשים להתקשרות עם בתי דיור מוגן בעלויות אטרקטיביות. לפרטים אנא מלאו את הפרטים בטופס "צור קשר" באתר

 

 
קישורים שימושיים
 
 



עמוד הפייסבוק של עו"ד רקפת שפיים מרדכי>>

בית דיור מוגן אינו אחראי להחלקת דיירת עצמאית בדירתה

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 042662/03

 

בפני:

כב' השופט אבי זמיר
 

תאריך:
03/08/2006

 

בעניין:

בירמן אופירה

ע"י ב"כ: עו"ד אנה אלרואי

התובעת

 

נגד

 

  1. קופ"ח מאוחדת
  2. אריה חברה לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד צבי רפפורט

הנתבעות

 

 
מפעילת בית דיור מוגן אינה אחראית להחלקת דיירת עצמאית בחדרה
  1. מהן החובות המוטלות על מפעילת הדיור המוגן כלפי דיירים עצמאיים ?
  2. באילו מקרים מכירה שיטת המשפט הישראלית בעיקרון של אחריות מוחלטת?
  3. האם קיימת חובת זהירות מושגית של מפעילת בית דיור מוגן כלפי דיירי המקום ?
  4. האם מפעילת בית הדיור המוגן אחראית בגין נזקים שנגרמו עקב שימוש במיטלטליו של הדייר?
 
פסק דין
 
מבוא
 
  1. התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מתאונה, שבה היא החליקה על שטיח ונפלה.
 
  1. העובדות הצריכות לענייננו, הן כדלקמן: התובעת, אופירה בירמן (להלן: "התובעת"), ילידת 28.2.1928, היא דיירת בבית הדיור המוגן "תל- אביב הקטנה" (להלן: "בית הדיור המוגן"), שבבעלות הנתבעת 1 - קופת חולים מאוחדת (להלן: "הנתבעת"). "אריה" היא החברה המבטחת. ביום 11.10.2001, דרכה התובעת על שטיחון, אותו הניחה על רצפת חדר השינה שלה מספר ימים לפני האירוע, איבדה שיווי משקל, נפלה ונחבלה.
 
הדיון פוצל כך שתחילה נשמעו הוכחות בשאלת החבות.
 
המחלוקת
  1. התובעת טוענת כי האירוע נגרם בשל רשלנות הנתבעת, אשר הפרה את חובת הזהירות שהיא, הנתבעת, חבה כלפי התובעת, בהיותה דיירת בבית הדיור המוגן, הזקוקה להשגחה, פיקוח, כללים והגנה. הטענה שמועלית לעניין זה היא, שניתן היה למנוע את אירוע התאונה ואת הפגיעה בתובעת על ידי מתן הנחיות, אזהרות והוראות ספציפיות לגבי הנחת שטיחים בחדרי המשתכנים בבית, בטרם אירע המקרה. טענה נוספת היא, שכעשרה חודשים עובר לתאונה בוצע "פוליש" לרצפת הדירה, אשר גרם לה להיות חלקה מהרגיל.
 
  1. הנתבעת, מצידה, טוענת כי לא מתקיים קשר סיבתי כנדרש, בין הטענות המיוחסות לנתבעת לבין הנזק הנטען על ידי התובעת, וכי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה - הוא הוכחת אחריות הנתבעת למקרה.
 
התובעת – דיירת עצמאית
 
  1. ראשית, מפנה התובעת להסכם ההתקשרות שבינה ובין הנתבעת (להלן: "החוזה"), וגורסת שעל פי תנאיו הנתבעת התחייבה להיות אחראית לכל נזק ו/או אבדן ו/או פגיעה שייגרמו לתובעת מכל סיבה שהיא כתוצאה ישירה של מעשה או מחדל רשלני של הנתבעת (כך עולה מסעיף 10.11 לחוזה). אכן, יש לפנות תחילה אל החוזה, כמשקף את רצון הצדדים לתובענה זו, וכמסדיר את היחסים ביניהם; מדובר בהסכם שנחתם ביום 11.6.1998, אך שלא כטענות התובעת, לפיהן על הנתבעת חלה חובת זהירות מוגברת כלפי התובעת, בהיותה "אישה קשישה הנתונה לשליטתה, להשגחתה ולפיקוחה של הנתבעת", הרי שמן החוזה עולה דווקא כי "יחידות הדיור המוגן מיועדות אך ורק לקבלת משתכנים שמצב בריאותם הכללי מאפשר להם תפקוד עצמאי, והמתאימים מבחינה בריאותית, נפשית וחברתית לשכון בבית עם משתכנים אחרים, ולנהל חיי חברה תקינים עימם..." (סעיף 2.1.2 לחוזה - "הצהרת קופת החולים"). אף התובעת מצהירה תחת הכותרת "הצהרות המתקשרים": "... המשתכן הינו במצב בריאות כללי תקין המאפשר לו תפקוד עצמאי וכי הינו מתאים, מבחינה בריאותית, נפשית וחברתית לשכון בבית עם משתכנים אחרים, ולנהל חיי חברה תקינים עימם..." (סעיף 2.2.1 לחוזה).
 
            התובעת עצמה העידה באשר למצבה הכללי עובר לכניסתה לבית הדיור המוגן (פרוטוקול, עמודים 3-4): "ש. מתי נכנסת לדיור? ת. דצמבר 2000. ש. 11 שנה איפה גרת? ת. בתל אביב. ש. בדירה שלך? ת. כן. ש. לבד? ת. כן. ש. שאת כותבת בסעיף 3... ת. אני שוללת את זה. הכוונה לאפשרות שלא אוכל לטפל בעצמי בעתיד. ש. זאת אומרת שבמועד כניסתך לדירה היית מסוגלת לטפל בעצמך בכוחות עצמך. ת. כן. ש. היית עצמאית לחלוטין. ת. כן. ש. היית בריאה. ת. לא לא אמרתי את זה היה לי לחץ דם וטופלתי בכדור. ש. האם תפקדת בעצמך ללא סיוע? ת. כן. ללא מטפלת. ש. ניהלת אורח חיים עצמאי לחלוטין במועד שנכנסת לדירה. ת. כן. ש. לרבות קניות בישול השתתפת בפעילויות חברתיות בעלת רכב פרטי נהגת ללא כל בעיה. ת. כן".
רשלנות
  1. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).
 
            ודוק – אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מפעילת בית דיור מוגן המנהלת והמעניקה שירותים לקשישים כלפי הקבוצה אליה משתייכת התובעת, היינו - כלפי הקשישים דיירי המקום; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126).
 
הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.
 
  1. התובעת טוענת שהיא לא הוזהרה על ידי הנתבעת באשר להכנסתם של שטיחים לדירה; שלא הוסברה לה מראש משמעותו של שטיח המונח על רצפת החדר, על הסיכונים הטמונים בכך, ומכאן שלא היססה להניח אותו בדירתה. עם זאת, היא מעידה כי היא חופשייה לעצב את ביתה כרצונה; להכניס חפצים, לסדר אותם כפי טעמה, ולבחור את מיקומם: "ש. את אדון לעצמך בכל מה שקשור לריהוט הדירה. ת. כן. במקרים מסוימים אני צריכה לקבל רשות כמו למשל לבנות עוד ארון או לדפוק בקיר. משהו שמוצמד שאני צריכה לקדוח. ש. אבל בכל מה שקשו לריהוט נייד את יכולה להביא הכל. ת. כן. ש. אם את רוצה להביא חרב שהבאת מטיול. ת. כן" (פרוטוקול, עמ' 7).
 
            עיגון לכך אף ניתן למצוא בסעיף 10.9 לחוזה: "המשתכן יהיה רשאי להכניס לדירה על חשבונו ריהוט המתאים למידות הדירה ומיטלטלין…". לעניינינו - אין כל הגבלה או איסור לגבי הכנסת חפצים ספציפיים לדירה. הדבר עולה בקנה אחד עם ההיגיון, הואיל ומדובר במשתכנים בריאים ועצמאיים, אשר מסוגלים להפעיל שיקול דעת ולהבחין בין טוב לרע, בין בטוח למסוכן.
 
  1. בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד  32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...".
 
  1. התובעת מבקשת לייחס לנתבעת את האחריות לקרות המקרה, וטוענת כי "אוכלוסיה קשישה מועדת לא רק לסיכונים פיסיים של החלקה, נפילה, מעידה במדרגות וכיו"ב, אלא אף לחוסר שיקול דעת בקבלת החלטות ו/או ביצוע פעולות, ולרבות חוסר מודעות לסכנות מסוימות שאדם צעיר היה צופה אותן...." ובהמשך: "...(מחובתם) להזהיר מהסכנה שבהנחת שטיחון על רצפה חלקה, ו/או הנחייה כי חובה לשים בד מונע החלקה מתחת לשטיח ולרבות פיקוח בדירה שהתובעת ערה להנחיה ומבצעת  אותה" (עמ' 14 לסיכומי התובעת). אינני רואה עין בעין עם התובעת בעניין זה. התובעת היא אישה עצמאית ומודעת, המפעילה שיקול דעת. לבד מהשטיח המדובר, היו לה שטיחים נוספים - הן בעבר והן  בדירתה הנוכחית, ואין ספק כי מחשבה תחילה ושיקול דעת מעורבים בצעדיה; היא דרכה על השטיח בעבר (גם אם היא משתדלת לא לדרוך על השטיחים כדי לא ללכלך אותם) ולא ראתה לנכון לבדוק את יציבותו (פרוטוקול, עמ' 6).
 
צא ולמד, כי התובעת עצמה מעידה כי מבחירה פעלה; הן כשהניחה את השטיח היכן שהחליטה להניחו, והן כשלא סברה שיש צורך לבדוק את יציבותו.
 
  1. אני קובע כי מדובר בהחלקה שאין עימה אשם; יש לערוך אבחנה בין הדירה עצמה, על מתקניה הקבועים, למשל – מטבח, חדר האמבטיה, חשמל, דלתות, חלונות וכיוצ"ב, לבין מטלטליו של הדייר. לגבי הראשונים חלה חובה על הנתבעת לדאוג לסביבה בטוחה; לגבי האחרונים, אין חובה לערוך ביקורות פתע ולהורות על הוצאת "רכוש מסוכן" ואין חובה לתת הדרכה, שלפיה "צריך להיזהר מהחלקות". כפי שנקבע בעניין סובחי, וכפי ש"הכל יודעים כי על בוץ מחליקים", כך ניתן לומר כי הכל יודעים כי שטיח עלול להחליק על גבי הרצפה. אמנם, לאחר המקרה הביא מנהל המקום, מר יוסף סגל, את העניין בפני הדיירים, אך אין בכך כדי להצביע על אחריות מלכתחילה. כעדותו בפניי: "... לאור המקרה שקרה עם התובעת קיימתי אסיפת דיירים וציינתי ובקשתי להיזהר מלהניח על הרצפה שטיחים אלא רק שטיחים שלא מחליקים. וזה לא פעם אחת. באסיפות דיירים שוטפות מדברים בעניינים שונים של חיי היום יום. בעקבות הנפילה של התובעת הודעתי לכולם לשים לב. ש. מדוע לא דאגתם לבצע שיחה כזו או להזהיר לפני האירוע של התובעת. ת. זה לא תפקיד שלי. אדם מקבל את הדירה. אנו לא מתערבים מה הוא מכניס לדירה איך הוא מסדר אותה ולאף אחד אין רשות להכנס לדירה רק ברשות הדייר עצמו. ש. מה קורה כאשר אתם מגיעים לדירה מסוימת ורואים מפגע... ת. אנו מזהירים את הדייר. אתה מדבר על דבר שרואים אותו" (פרוטוקול, עמ' 20).
 
  1. באשר לטענת הפוליש שבוצע כעשרה חודשים עובר לכניסתה לדירה, לא הצליחה התובעת, על אף חוות הדעת של מומחה הבטיחות והבניה מטעמה, מר דן בויטנר, להוכיח קיומו של מפגע כלשהו או קשר סיבתי בין הפוליש לבין ההחלקה. המומחה ביקר במקום שלוש שנים (!) לאחר המקרה; הוא מעולם לא ערך חוות דעת במקרי החלקות, לא ראה את השטיחון המדובר, לא בירר באילו חומרים בוצע הפוליש ולא ערך כל בדיקת חיכוך (פרוטוקול, עמ' 11); לחוות דעתו אין כל משקל, בנסיבות אלה. לא הוכח באילו חומרים בוצע הפוליש, והאם הם מחליקים. עדותו של סגל, שלפיה "נעשה שימוש בפוליש לא מחליק כמו בכל הדירות האחרות..." (פרוטוקול, עמ' 18), לא נסתרה.
 
סוף דבר
 
  1. התביעה נדחית.

 
            בנסיבות העניין (גילה של התובעת, נזק הגוף שנגרם לה, הבאת עניין לגיטימי לבירור) לא אחייבה בהוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.
 
ניתן היום ט' באב, תשס"ו (3 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 
 
טלפון : 09-7655516
נייד : 052-2654543
© כל הזכויות שמורות לעו”ד רקפת מרדכי שפיים
אודות דיור מוגן נדל"ן משפט מסחרי פרסומים מאמרים לקוחות ממליצים גישור בדיור מוגן צור קשר  
 
איל פור בניית אתרים מומחים בפרסום בגוגל בישראל